המבקשת מס' 1 (להלן: החברה) נוסדה ביום 20.1.95 והיא מאוגדת כדין בישראל. החברה הינה הבעלים של זכויות חכירה בדירת מגורים בת שני חדרים ברחוב טיומקין 13 בתל-אביב, הידועה כגוש 6941 וכחלק מתתי חלקות 8 ו- 9 (להלן: הדירה). המבקשת מס' 2 (להלן: נאוה) היא מנהלת החברה ובעלת רוב המניות בה.
נאוה פתחה וניהלה אצל הבנק שורה שלמה של חשבונות שונים, חלקם בבעלותה וחלקם בבעלות חברות שבשליטתה. נאוה פתחה בחודש ינואר 1994 חשבון בסניף התנאים של הבנק; בחודש ספטמבר 1996 היא פתחה חשבון נוסף ביחד עם בעלה דאז, עורך-הדין גבי פרץ, בסניף יהודה מכבי של הבנק; בחודש ינואר 1999 היא פתחה בצוותא עם בעלה חשבון בסניף יהודה מכבי של הבנק; בחודש נובמבר 2000 היא פתחה בצוותא עם בעלה חשבון נוסף בסניף אינשטיין של הבנק וכן חשבון באותו סניף ממש; בחודש יוני 1996 פתחה החברה לבתי אבן יחודיים בע"מ -היא חברה בשליטתה של נאוה - חשבון בסניף 605 של הבנק; ובחודש ספטמבר 1997 פתחה חברת סי.אי.טי.אי עבודות עפר ופתוח בע"מ - חברה נוספת בשליטתה של נאוה - חשבון בסניף 605 של הבנק.
ביום 2.8.94 חתמה נאוה על שטר משכנתא בגדרו שיעבדה לטובת הבנק במשכנתא מדרגה ראשונה ללא הגבלה בסכום, את זכויותיה במקרקעין הממושכנים. המשכנתא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 7.8.94 (להלן: שטר המשכנתא). על שטר המשכנתא חתמה נאוה בפני בעלה, עורך-הדין גבי פרץ, אשר אימת ואישר את חתימתה.
בחודש ינואר 1996 נעתר הבנק לבקשתה של נאוה ונתן את הסכמתו להעברת זכויותיה במקרקעין הממושכנים לחברה בשליטתה, היא המבקשת מס' 1 (להלן: החברה) וזאת בכפוף למשכנתא שיצרה נאוה לטובתו על-פי שטר המשכנתא בחתימתה.
בהסתמך על המשכנתא הנתונה לו על המקרקעין הממושכנים, העמיד הבנק לנאוה ולבעלה על-פי בקשתם, אשראים ושורת הלוואות, חלקם הלוואות מיחזור, בחשבונותיהם.
דא עקא, שבשלהי שנת 2003, חדלו נאוה ובעלה לפרוע את ההלוואות והאשראים שהועמדו להם בחשבונותיהם ובכלל כך חדלו לפרוע את תשלומיהן של ההלוואות בסך 550,000 ש"ח (קרן) ובסך 160,000 ש"ח (קרן) שהעמיד להם הבנק.
או-אז, ביום 27.7.04 פתח הבנק בלשכת ההוצאה לפועל בכפר-סבא בהליכים למימוש המשכנתא שיצרה לטובתו נאוה על המקרקעין הממושכנים בתיק הוצאה לפעול מס' 17-08046/04-2 (להלן: הליכי ההוצל"פ).
לאחר שניסיונות המצאה של כתבי בי-דין שנעשו לחברה נכשלו, נמסרה לנאוה האזהרה על פתיחת הליכי ההוצאה לפועל בחודש אוגוסט 2004, באמצעות הדבקה במענה הרשום ברחוב טיומקין 13, תל-אביב.
בחודש פברואר 2005, יצרה נאוה קשר עם בא-כוח הבנק וביקשה להיפגש עמו בעניינה. ביום 16.2.05 נפגש בא-כוח הבנק עם נאוה. בפגישה הודיעה נאוה לבא-כוח הבנק, כי האזהרה על פתיחת הליכי ההוצאה לפועל נמסרה לה על-ידי השוכר המחזיק במקרקעין הממושכנים ועוד הודיעה, כי המקרקעין הממושכנים מושכרים וכי השיקים בגין דמי השכירות מצויים בידה. עוד הודיעה נאוה, כי בכוונתה להגיש לבנק הצעה להסדר חובה. הבנק נעתר לבקשתה ונמנע מלהמשיך בהליכים למימוש המקרקעין הממושכנים, וזאת על-מנת לאפשר לה להגיש לבנק הצעה לפירעון חובה ולפדיון המשכנתא.
אלא, שחרף הבטחתה של נאוה, לא הוגשה על ידה הצעה לפירעון החוב לבנק או לפדיון המשכנתא.
בחוש מאי 2005, נפגשו בא-כוח הבנק עם נאוה ומשכל הצעה לא הונחה בפני הבנק לפירעון החוב ולפדיון המשכנתא, הודיע לה בא-כוח הבנק, כי באם לא תונח בפני הבנק הצעה לפירעון החוב בתוך פרק זמן בו נקב, ימשיך הבנק בהליכים למימוש המשכנתא על המקרקעין הממושכנים.
משלא קיבל הבנק כל הצעה לפירעון החוב, המשיך הבנק בהליכים למימוש המקרקעין הממושכנים ועתר בפני ראש ההוצאה לפועל, ביום 14.6.005 למנות כונס נכסים למקרקעין, אשר יפעל למימושם.
ביום 16.6.05 הורה ראש ההוצאה לפועל להעביר את הבקשה לתגובת החברה.
בשלב זה, הגישו המבקשות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה וכן בקשה למתן צו מניעה זמני בגדרה טענו הן לראשונה למן המועד בו נודע להן על ההליכים שפתח הבנק למימושה של המשכנתא, כי זו ניתנה כביכול, להבטחת הלוואה ספציפית בלבד שנפרעה לפי הנטען עוד לפני שנה ומחצה.
ביום 10.10.05 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיה) את בקשת המבקשות ליתן צו מניעה זמני בקובעו, כי "לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה שפורטה בהרחבה יתרה... הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לדחייה כן בשל הסיכוי הקלוש לזכות בתובענה וכן בשקלי את מאזן הנוחיות במקרה זה באופן ברור לטובת המשיב".
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזרות המבקשות על טענותיהן כפי שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשת רשות הערעור הגישו המבקשות בקשה למתן צו מניעה זמני ארעי, האוסר על הבנק לנקוט בכל פעולה למימוש המשכנתא הרשומה לטובת דירת המגורים בת בני חדרים ברחוב טיומקין 13 בתל-אביב, הידועה כגוש 6941 וכחלק מתתי חלקות 8 ו- 9 וכן להימנע מנקיטת כל פעולה במסגרת תיק ההוצאה לפועל. עיקר טענת המבקשות הוא, כי משהחתים סניף התנאים של הבנק את נאוה על שטר משכנתא ללא הגבלה בסכום תוך עריכת המסמכים כך, שנכתב, כי המשכנתא נועדה להבטחת החזר "הסכומים המובטחים", כהגדרתם לעיל, וזאת בשעה שנאוה לא חבה, לטענתה, לבנק, אלא את החזר ההלוואה שבאמצעותה מימנה את רכישת הדירה, בכך הטעה הבנק את נאוה, לרבות על-ידי אי גילוי עובדות שהיה עליו לגלותן בנסיבות העניין באופן, המאפשר לנאוה ועתה גם לחברה לבטל את הסכם שיעבוד הדירה.
מנגד, תומך הבנק בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. טוען הבנק, בין היתר, כי על המבקש סעד זמני בערעור הנטל להראות את סיכויי הצלחתו בערעור וכן כי קיימת הצדקה מיוחדת להושטת הסעד המבוקש טרם שהוכרע הערעור. לטענתו, במקרה דנן, סיכויי הבקשה הינם קלושים. עוד טוען הבנק, כי למבקשות לא ייגרם כל נזק אם לא יינתן עיכוב הביצוע הזמני המבוקש על ידן ולא כל שכן נזק שאינו ניתן לתיקון או שאינו הפיך.
לאחר עיון בבקשה, בטענות הצדדים ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
בנסיבות המקרה, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיב בעיכוב ביצוע הליכי מימוש המשכנתא לבין הנזק שייגרם למבקשות אם לא יעוכב מימוש המשכנתא, ידו של המשיב על העליונה. שכן, המקרקעין הממושכנים מושכרים על-ידי המבקשות לצדדים שלישיים ואינם מהווים את בית מגוריה של נאוה. משמע, בנסיבות העניין, אין מדובר על השלכת חייבת מבית מגוריה או במימוש דירת מגורים יחידה שלה. הנזק העלול להיגרם לנאוה הוא כספי גרידא, אשר ניתן יהיה להטבה על-ידי פיצוי כספי למבקשות, אם יזכו בתובענתן.